השיחה ששינתה הכל
לפני כמה שנים, בפורום מתכנתים, מישהו שאל אם חברות המסרים הגדולות באמת מכבדות את הפרטיות שהן מבטיחות. השיחה התחילה קצת בצחוק, עם תגובות על האם באמת מצפינים את ההודעות או קוראים אותן מבפנים. עד שהופיע מישהו שאמר שעבד בחברת מסרים גדולה שלא כדאי לי להזכיר את שמה.
אחרי כמה חילופי דברים, מישהו שאל אותו ישירות. והתשובה שלו הפתיעה: כן, ככל שהוא ידע, ההתחייבות לא לקרוא את תוכן ההודעות כובדה בקפדנות. הקוד שהוא כתב וזה של עמיתיו הקרובים לא נגע בטקסט השיחות.
אבל אז הוא הוסיף משהו שאף אחד לא ציפה לו: "אנחנו לא קוראים את תוכן ההודעות כי אין צורך."
למה אין צורך
הוא הסביר שניסיון לקרוא ולהבין את התוכן של מיליוני שיחות הוא מורכב להפליא. אנשים מדברים בעשרות שפות, עם ניבים, סלנג משפחתי, קיצורים המצאתיים, כינויים ומשמעויות כפולות. עיבוד כל זה דורש כמות עצומה של זיכרון, מעבדים וחשמל. בקיצור: כסף. הרבה כסף.
והכי חשוב: זה לא שווה את זה. כי תוכן ההודעה, הוא אמר, הוא לא יותר מעשן. ערפל שמבלבל. האמת המוחלטת נמצאת במטא-דאטה.
הדוגמה שמסבירה הכל
הוא נתן דוגמה. דמיין גבר עם בת זוג. אנחנו יודעים שיש לו בת זוג כי הוא מפרסם את זה ברשתות החברתיות. אנחנו יודעים שהם גרים ביחד כי המיקומים הגיאוגרפיים של הטלפונים שלהם חופפים: ישנים באותו מקום, אוכלים ארוחת ערב באותו מקום, נעים ביחד בסופי שבוע. כל המידע הזה נרשם על ידי הטלפונים באופן רציף, בלי שאף אחד צריך לבקש.
עכשיו דמיין שהטלפון של הגבר הזה מתחיל להחליף הודעות עם טלפון חדש. טלפון שמתברר שהוא של אישה שהיא לא בת זוגו. בתורה, לאישה הזו יש בן זוג משלה, שהיא גם גרה איתו — אנחנו יודעים את זה מאותם נתוני מיקום.
ההודעות ביניהם עוקבות אחר דפוס. הן מתרחשות בשעות מסוימות. התגובות כמעט מיידיות — מתנהלת שיחה פעילה ואינטנסיבית. זה כמעט תמיד חופף לרגעים שבהם אף אחד מהם לא נמצא ליד בן/בת הזוג האמיתי שלו. ולעתים קרובות, כל אחד מהם לבד — אנחנו יודעים את זה כי אין טלפונים אחרים מהמעגל הקרוב שלהם בסביבה.
ומדי פעם, בתדירות שמתחילה להיות מזוהה — אחר צהריים באמצע השבוע, שבת בבוקר — שני הטלפונים מופיעים באותו מיקום גיאוגרפי. מקום מבודד. יכול להיות מחסן. יכולה להיות דירת קיץ. יכול להיות מלון קטן בפרברים.
ברור כשמש.
האם נקראה הודעה כלשהי?
לא. אף מילה אחת. לא היה צורך לפענח שום דבר, לפרש שום דבר או לעבד שום טקסט. רק מטא-דאטה: מי מדבר עם מי, מתי, באיזו תדירות, ואיפה הטלפונים שלהם באותו רגע. נתונים שלא מוצפנים. נתונים שהשרת מחזיק מעצם הגדרתו, כי הוא צריך אותם כדי לפעול.
למה משמש המידע הזה? להציג לך פרסומות. מודעה של מלון קרוב שמשכיר חדרים לפי שעה. חבילת ספא זוגית. הצעה של מסעדה דיסקרטית באזור. לא כי מישהו קרא את ההודעות שלך. כי המטא-דאטה סיפר את הסיפור שלך טוב יותר מהמילים שלך.
מה זה אומר
כשאפליקציה אומרת לך "ההודעות שלך מוצפנות מקצה לקצה", היא עשויה לומר את האמת. יכול להיות שאף אחד לא קורא את טקסט השיחות שלך. אבל אם השרת יודע עם מי אתה מדבר, באיזו שעה, באיזו תדירות ואיפה אתה כשאתה עושה את זה, ההצפנה של התוכן כמעט לא רלוונטית. המטא-דאטה כבר סיפר את כל מה שהם צריכים לדעת.
הדרך היחידה להגן על המטא-דאטה היא שהשרת לא יחזיק אותו. והדרך היחידה שהשרת לא יחזיק אותו היא שההודעות לא יעברו דרכו. שילכו ישירות ממכשיר למכשיר. בלי מתווך. בלי רישום. בלי אף אחד באמצע שיכול לרשום מי דיבר עם מי ובאיזו שעה.
כי פרטיות אמיתית היא לא שאף אחד לא קורא את מה שאתה אומר. היא שאף אחד לא יודע שאמרת את זה.